שלוש שנים אחרי - ברכה לבתה של ענבל לגיל 3

ילדה שלי, אהובה שלי

היום לפני שלוש שנים בדיוק יצאת לאוויר העולם.

יום שלא ישכח אף פעם.

בין כל ההתרגשות והציפייה התערבבו להן חרדה ופחד.

פחד – שחייך יהיו קשים ועצובים.

כל כך הרבה עצבות אפפה את סובביך היום לפני שלוש שנים : הרופאים, האחיות, המיילדות, בני המשפחה והחברים ואפילו אנו -  הורייך, הסתכלנו עליך בעיניים לחות וליבינו דאב על הסבל שמחכה לך.

חשבנו שבתוך שנה מיום הלידה שלך תתחילי מסע של יסורים וכל כך רצינו לחסוך ממך את הכל.

והיית כל כך קטנה וחסרת אונים... גוזל קטן כל כך, שנכמרו רחמינו עליך.

ניסיתי אז לדמיין אותך בגיל שלוש, מעין תרגיל בחשיבה חיובית, והתאמצתי כל כך לראות אותך מחייכת.

היום, שלוש שנים אחרי, אני יכולה להגיד באושר עילאי שעלית על כל דמיון.

את מביאה עמך אורה ושמחה , ילדה שלי, אור שמש ששולח קרניים שמחות לכולנו.

עברת עד היום שמונה ניתוחים יקרה שלי, שמונה! ונדמה שמכל ניתוח רק צמחת והערכת עוד יותר כמה חשוב להיות מאושרת.

אחרי כל ניתוח היה לך ציון דרך : החל משלושה ימים לאחר הניתוח הראשון כשצעדת לראשונה שישה צעדים רצופים, ועד לניתוח השביעי שבו נגמלת לחלוטין מהחיתול ומקשיי השינה.

על אף שאינך בגן אלא עדיין במשפחתון עם שתי חברות קטנות ממך משמעותיות, את משכילה ללמוד מאחותך הגדולה והנפלאה, שבשקדנות אלוהית משננת אתך את שירי החגים, מסבירה לך על חיות, על מדינות באטלס, על אותיות הא"ב , הפכים, טאקי ועוד כהנה וכהנה.

ובכל פעם שאנחנו יוצאים משעריה של החנייה בהדסה, תמיד האנשים שאיתנו במעלית מתחילים לחייך וליבם מתרחב כשרואים אותך. הם מתפעלים מיופייך, מאצילותך, ממתיקותך ותמיד כששואלים בת כמה את ונענים בתשובה, הם מתפעלים מחדש.

אני מסתכלת עליך במבט מלא הערצה בעת שאת רוקדת לך את gangam style  עם אחותך ורצה בבית בקולות מלאי שמחה וצחוק, קלה כנוצה, כשאת סוחבת שלושה בלונים.

הדבר היחיד שמסגיר אותך הוא המבט הבוגר, הרציני והחודר שלך. המבט המבין והמפוכח שיודע שלפעמים צריך שיהיה משהו לא נעים כדי שבסוף יהיה משהו טוב.

כל פצע קטן שיש למישהו בסביבתך מעלה בך מבט אמפטי ודואג, שמיד מצטרף לו ליטוף מעינייך ומידך. אפילו פצעי הבגרות, שעדיין פוקדים אותי בתקופת הניתוחים שלך, גם בגיל 34, זוכים לנשיקה מנחמת ממך ולדברייך ש"אל תדאגי, זה יעבור אמא. זה קצת כואב אבל בסוף זה יעבור".

במקום לזרוע סבל וכאב בסביבתך את זורעת אופטימיות וחוסן. בעורך הלבן ,המלאכי כל כך - עד שההילה שלך ניכרת גם ממנו, את שולחת טוהר ושלמות.

כשאת מגיעה איתי, ידך שלובה בידי בחוזקה לעוד רופא או למשפחה חדשה שהצטרפה לקהילה שלנו, את מתגברת על הביישנות והפחד, מאשרת לי עם הראש והעיניים המדברות שאת מוכנה להראות ,ומרימה את החולצה בגאון. שמחה שוב לשמוע את ההתפעלות מסביבך על כמה יפה העור החדש שלך ומחייכת לעצמך חיוך קטן.

אני לא מסוגלת לדמיין את חיינו בלעדיך, ילדה שלי. הבאת את כולנו לתעצומות נפש גדולות כל כך, לעזרה לזולת, לימדת אותנו שיעור בערכים, במשפחתיות ובנדיבות. הכרת לנו אנשים נפלאים, צוות רפואי ומקצועי מהמעלה הראשונה ואנושי, הבאת לנו חברים חדשים ובעיקר – לימדת אותנו איך מתהום חשוכה צומחת שמש, שמאורה מוארים כולם.

אם אלה שלוש השנים שעברת כל כך בטוב, אז כמה שאנחנו מצפים לשנים הבאות!

אהובה שלי, מאחלת לך בריאות ושמחה מתפרצת. שתמיד תהיי אהובה ותדעי לאהוב, שהמלאכיות שלך תמשיך ותקרין לעולם ושתדעי תמיד להסתכל לקושי בעיניים ולחייך לו חיוך מסתורי ושליו – שיודע שעוד שנייה הקושי יעלם ויהפך לקלות ושמחה. שיהיה לך קל, יקרה, ושבעוד שנים כשתגדלי, תסתכלי במבט לאחור על חייך ותרגישי שקבלנו עבורך את ההחלטות הטובות ביותר ותברכי על על שעברת. תסתכלי גם במבט במראה ותאהבי את עצמך.

תקבלי את עצמך כמו שאת ותדעי שאת הכי יפה בעולם. כי אין עוד כמוך בעלת יופי פנימי נשגב כל כך.

ועכשיו אהובה, אני עוצמת עיניים ומדמיינת אותך בעוד עשרים שנה: זכה ונפלאה, מלאת פלפל ושובבות מעורבת עם טוהר, עצמתית וחזקה. אוהבת ועוזרת לעצמך ולאחרים. מלאת ערכים טובים ובעיקר – שלמה, שלווה ומאושרת.

מזל טוב ילדה שלי,

אוהבת אותך עד הירח ובחזרה,

אמא.