הסיפור האישי של מירב

הלידה הכי טראומטית... שלי...

אחרי חמש שעות של צירים נסבלים ושלוש לחיצות קלות, יצאה לאוויר העולם ביתנו.
המיילדת ששמה נימחק מזיכרוני פערה זוג עיניים גדולות ספק מופתעות, ספק מפוחדות. היא לקחה את בתי ועטפה בבד לבן ויצאה בסערה מהחדר, מיד אחריה יצאה זו שהגדרת תפקידה היה לסייע ליולדת וכן למיילדת ונותרתי לבדי במיטת היולדת.
מי שקוראת שורות אלו וילדה לפחות פעם אחת בחייה תבין מיד את מה שעבר עלי.
בדקות הקריטיות האלה של פרץ רגשות, הורמונים, חולשה פיזית, בדקות שמצפים לתחילתם של חיים שנשמעים בקול בכי ומלאי שימחה..
היה שקט מוחלט!
שמי מירב בת 36 אמא לאור בן 4 ורעייתו של שלומי.
קצינה בצה"ל ורוב שנותיי הייתי בתפקיד קצינת נפגעים המטפלת בפצועים ובני משפחותיהם וכן משפחות שכולות.
במסגרת תפקידי חוויתי את השכול בעניין שבשגרה וגם פציעות חיילים היו חלק בלתי נפרד מחיי.
יש לציין השנה שילדתי את בתי הייתה השנה של מלחמת לבנון השנייה וגם בה תפקדתי בחזית יחד עם החיילים בעודי בהריון.
כל השנים של תכנון המשפחה ידעתי שבבוא הזמן אלד בבית חולים תל השומר על אף שמקום מגוריי ומשרדי קרובים יותר לבית חולים אחר באזור ירושלים הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהזיכרונות הקשים ביותר והמחזות הקשים ביותר היו זכורים לי מבית חולים עין כרם ומתל השומר הצלות חיים.
ברגע שעטפו את התינוקת שלי בבד לבן ידעתי בתוכי שהיא מתה ממש כמו החיילים שלי, שמתו.
ואז משהו הפר את השקט ואלה היו הצעקות שלי עצמי.."למה זה מגיע לי?.... למה דווקא לנו?.... שילמנו מספיק...."
עברו דקות ארוכות עד שאבי התעשת ורץ לברר את העניין, חזר ואמר שבתי  חיה ויש לה כתם חום בגב.
באותו רגע הוחלף המתח של המוות עם החוסר וודאות לגבי הכתם.
"מה זה הכתם?....איפה הכתם?... למה זה קרה?...ממה זה?... יש פגיעה מוחית?
ולפי התגובה של המיילדת והסובבים הבנתי שזה משהו חמור מאוד.
אני מזכירה שאני מספר דקות אחרי לידה מצב לא שפוי.
כעבור כמה דקות נכנס שלומי בפנים מושפלות ועניים מלאות דמעות בקושי דיבר..המיילדת באה לסיים את עבודתה ולהוציא את השלייה.
תוך כדי מסך הבכי שלי היא הסבירה בגמגום וטון מתנצל "כי זו הפעם הראשונה שהיא ראתה דבר כזה.." ו " שאף פעם לא קרה לה דבר כזה..." הכתם עם שערות ולאר שיבדקו ידברו איתנו.
דרשתי לראות את ילדתי והסבירו שוב בקול מתנצל "שהרופא צריך לבדוק אותה".
בתשעה חודשי ההיריון נוצרה אצלי פנטזיה של איך היא תיראה? האם תהיה יפה כמו אור?
העניין של לראות אותה והציפייה שכל פעם נדחתה ע"י סגלי בית החולים הקשתה עלי מאוד ואף הגדילה את החרדה.
רק עכשיו חצי שנה אחרי הלידה אני מצליחה להבין שזה לא חיים ומוות, שזה עניין אסטטי חיצוני ושיש עוד הרבה ילדים כאלה בארץ ובעולם.
היא ילדה מדהימה ומיוחדת .. עם נקודות! ושנעבור את זה בסדרה ממושכת של ניתוחים.. ובסוף יהיה בסדר.

             
                              
 

מיילדות, אחיות, דולות וכל מי שנכנס לחדר לידה אני פונה לליבכם, אני מצפה שלא תשקרו אם אתן לא יודעות מה שאתן רואות אבל אם היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה היה לי יותר קל אם היו נותנים לי אותה ושומרים על איפוק בתגובה. אם הרופא יכול היה לבדוק בשעת הלידה, או בחדר אצלי או אחרי שאני מחזיקה אותה, אם רק מישהו היה מכיר את נקודות החן הענקיות האלה. מישהו שהיה מרגיע אותי ומפנה אותי לרופא הכי מקצועי בתחום, ללא צורך להפעיל אנשים מהארץ ומחו"ל ולהפעיל קשרים ופרוטקציות, ובסוף בדרך לא דרך-  משיחת ארוחת צהרים של אחי עם אחד החברים בעבודה, הגעתי למחלקה הכירוגית פלסטית בהדסה עין כרם שהיא ביו היחידות בארץ המתמחות בהסרת הנבוס בעזרת מותחני ריקמה.
החלטנו לא להשתמש במילה כתם אלא בנקודת חן .. קונוטציות חיוביות..
במסגרת המסע שלנו נפגשנו עם עשרות הורים וילדים בעלי נבוס. חווית הלידה הטראומטית זהה לכולנו..