מיומנו של סבא

 להיות סבא של נכדתי שלי זה להעריץ ילדה בת שנתיים וחצי.  בבסיס היא הייתה צריכה להיות מושא לרחמים נכמרים, אבל  עם כל הבעיה המולדת שדבקה בה היא משדרת שמחה ושובבות. 

היה קשה להגיע לפתח חדר הלידה ולהבחין באלון חיוור ווחלוש ולשמוע את סיפורו בדבר הנגע שפשה בגבה ובבטנה התחתונה, עם הפתרון הקשה שהציעו הרופאים בחדר הלידה – טיפול בכוויות במלאת לה שבועיים.

 שיחות טרנסאטלנטיות לטורונטו ופילדלפיה הביאו בסופו של דבר לידיעה שלא צריך לחפש את הפתרון בחו"ל וכי הוא נמצא ממש לפתחינו , בהדסה עין כרם בירושלים. שם במרפאת הפלסטיקה יש רופא  שיודע לטפל בנגע בטווח של שלוש שנים עם תקופת המתנה של שנה שלימה שנועדה  לתת להורים תקופת הסתגלות ולגופה של הקטנה להתחזק.

   במלאת לנכדתי הקטנה יומיים ועל אף כל ההיסוסים,   החליטו ענבל ואלון לחשוף אותה בפני אחותה הגדולה באמבטיה המשותפת. הגדולה הוכיחה את גדולתה וקבלה אותה בטבעיות ולימים מצאה בה פרטנרית למשחקי מים והשתוללות, כשאמא משגיחה במבט משועשע אך דואג.

 הייתה תקופה שהייתי מגיע לכפר סבא אחת לשבועיים, מוציא את הגדולה מהגן ולוקח אותה לג'ימבורי או לסרט בקניון ערים. חום יוני  -  אוגוסט הקשה עלי להתמיד בכך. 

 אבל נמצא לי מקור אחר לתרום למערכה.  אני גר בשכונת קריית מנחם בירושלים, שכונת עולים ותיקה על ציר הרצל בואכה הדסה עין כרם. תמיד ראיתי בקריית מנחם שכונת שינה, אבל מאז שענבל ובתה הקטנה התחילו להגיע אלי הביתה לשנת לילה כל מוצאי שבת לקראת הטיפול השבועי בהדסה ביום ראשון בבוקר, תוך שהן מדלגות על פקקי התנועה בכניסה לירושלים, הרגשתי את היתרון שבכך.

 עם הגיען הקטנה מתיישבת על הרצפה, מורידה את סנדליה ומאותתת לנו לפתוח את הספה הדו-מושבית.  או אז היא מתיישבת על הספה וקולטת לזרועותיה את כלב הצעצוע השעיר  מימי בחרותה של ענבל. אחר כך היא מתפנה לשחק בכלי השחמט המגולפים של הסבא – רבא שלה.

מרגע זה אני נהנה בחברתה ומהנה אותה ככל יכולתי כשהיא משתפת פעולה. זה יכול להיות גרגור, ליקוק או כרסום של קרטיב. משבוע לשבוע היא  מתפתחת והולכת. ממילים בודדות שידעה להשמיע כמו  "כלניות", "שמלה", "מגפיים", תוך שהיא מורה באצבעה ובעיניים מצועפות על החפץ התורן , לאחרונה היא התחילה לומר משפטים שלמים ומורכבים כמו "אתה אבא של אמא וסבא שלי".

הכי כיף היה לשמוע אותה קוראת לי בסלולארי של אמא שלה "סה –הה –בא". 

לקראת הטיפול השבועי ענבל מורחת את הבלונים במשחה מאלחשת המיועדת להפחית את כאבי הזריקה. הקטנה מתבכיינת בצדק, אבל צריך לשמוע איך ענבל מעודדת אותה ומפיסה את דעתה תוך שליבה נקרע.ברבות הימים והשבועות הפכה המריחה השבועית לצחוק גדול, ל"קובבה השובבה" שרק רוצה ליפול מהגוף, ולציטוט הקבוע של הקטנה ששמעה מהרופא שלה " אני עטופה כמו סנדביץ" ולהתגלגלות מצחוק כשהקוקבה נופלת ועושה עוד סימן במצעים הפרחוניים. 

הביקור השבועי אצל סבא מעורר את קנאתה של הגדולה שגם היא רוצה להצטרף, אך ללא הועיל. כל הסברי שגם לי מגיע יום חופש נדחים לביצוע עד לאוגוסט, עת יהיו הילדים בחופשת קיץ והגדולה תוכל סוף סוף להצטרף לביקור השבועי בהדסה : להכיר את ד"ר מרגוליס, בובו הליצן, את הילדים האחרים, לחלק מדבקות לעוברים ושבים, להפעיל את התרנגול המצחיק ולראות איך "מנפחים את הבלונים".

אחת לשלושה חודשים מזומנים ענבל ואלון לניתוח של בתם הקטנה, בו מושתלים  שתלים  בגבה ובבטן התחתונה בניתוח המתבצע בהרדמה  מלאה. הוריה ושתי סבתותיה נפרדים ממנה לפני הניתוח וקולטים אותה באהבה וכאב לאחריו. מקומי נפקד בפורום כי בפעמים שהייתי היה לי קשה לשאת בסבלה הן בדרכה לניתוח עת היא מנותקת מהוריה, והן אחרי הניתוח, עת היא מועברת לחדר התאוששות. שם  היא מיטלטלת מידי פעם בכאב ובבכי וליבך יוצא אליה. ענבל מלטפת ומנשקת ואלון מראה ומשמיע לה קטעים מסדרת טלביזיה שהיא אוהבת.  ואני, מגיע לאחר יום עם אוכל טוב והמון אהבה והערכה לבנות היקרות שלי, וחוזה בפלא שב ונשנה: תוך שלושה ימים הקטנה חוזרת לכוחותיה וקשה להאמין שהיא עברה כל כך הרבה לפני כל כך מעט זמן.

בין הזמנים, בין ניתוח לטיפול, ובין טיפול לטיפול הקטנטונת פורחת וחוזרת לעצמה, כשהיא צוחקת ומחייכת, ושוב יש לאחותה הגדולה תפקיד בצחוק, בשובבות ובהעלאת המוראל. וזה הכיף הגדול ששובבותה הגדולה היא שנשארת בתודעה.

ואני – הסב המעריך והמשתאה כל פעם מחדש על הפלא הזה, שמח לראות  את התהליך המוצלח ויודע שבעוד פחות משנה הקטנטונת תהיה  עם עור לבנבן ובריא ונראה את כל העבר כזיכרון חיובי.

אוהב תמיד,

סבא שלך